אהבת אדם בירושלים אל-קודס. זו בעיניי תמצית חזון עיר עמים כפי שהוא מתבטא במסמך החדש "תקוה מירושלים" וכן בפעילות העמותה זה עשרות שנים. "תקוה מירושלים" מבטא התייחסות רחבה ומעמיקה לסוגיות המפתח לביטחון ולשגשוג של כל בני האדם החיים בירושלים, ללא הבדל דת, גזע ומין. חזון זה הוא תשליל של השיח הלאומני הרווח בישראל אודות ירושלים, שמשעבד את העיר למדיניות גזענית שמפלגת בין התושבים תוך פגיעה באיכות חייהם וסיכון ביטחונם ועתידם. חזון עיר עמים קורע את מסך האינטרסים הצרים מעל הדיון על עתיד ירושלים ומציב את המאמץ להשיג פתרון בר קיימא של דו קיום ושלום בעיר כפתח של תקוה. אני מבקש לשפוך אור על חזון עיר עמים מזוית ראיה יהודית דתית באמצעות עיון במשמעות המילים "אהבת אדם בירושלים אל-קודס". נפתח ב"אדם". במסורת הקבלית, המילה "אדם" היא סמל דתי שמצביע על מערכת של כוחות ואיכויות שמזרימים שפע אלוהי לתוך העולם. על מנת להזרים את השפע, יש צורך באיזון נכון בין הכוחות והאיכויות השונים: בין התעלות רוחנית וארציות חושנית, בין חסד וצדק, בין נתינה וקבלה, בין ספונטניות וקביעות ועוד הרבה. לצד הצורך באיזון, יש גם צורך להישמר מפני רעות חולות כגון שנאה, אלימות וזעם נרקיסיסטי. "אדם" הוא השם של המערכת כשהיא מאוזנת ושמורה מפני רוע. זה אולי מפתיע, אבל שם נרדף ל"אדם" במובן הזה הוא יהו-ה. גם שם זה, השם המפורש של האל, מסמל בקבלה את המערכת המאוזנת שמזרימה שפע אלוהי לתוך העולם. "אדם" כסמל קבלי הוא בעצם שם של האלוהים, לא רק של המין שלנו. כדי להבדיל בין מילה רגילה לסמל קבלי, המדפיסים של טקסטים קבליים מוסיפים לעיתים מרכאות למילה (אד"ם), כדי להבהיר שמדובר בסמל של האלוהות. אהבת אדם בירושלים אל-קודס. בתודעה שלי, יש תמיד מרכאות במילה אד"ם. כי האדם הארצי, זה שעיר עמים נאבקת לשמור על חייו וכבודו, הוא לא רק בשר ודם, הוא גם צלם אלוהים והמפתח להזרמת השפע. אני מרגיש צורך לגייס את הדמיון הדתי שלי, ואת עולם הסימבוליקה הקבלית, כדי להעניק את המשקל הראוי למילה "אדם". רק כך אני מרגיש שאני נוגע במקצת בחשיבות האין סופית של חיי כל אדם ואדם. אהבת אד"ם בירושלים. זכויות אד"ם. גם "ירושלים" היא סמל קבלי. ירושלים היא הכלי שלתוכו זורם השפע האלוהי. מירושלים, השפע שופע לכל העולם. מקור השפע שזורם לתוך ירושלים מסומל על ידי סמל קבלי נוסף: "הר ציון". כל הסיפור מתבטא בפסוק מתהילים (קלג:ג): כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. על פי הפירוש הקבלי, "טל חרמון" ו"הברכה חיים" מסמלים את השפע האלוהי. השפע זורם ל"הררי ציון" ומשם לירושלים ו"עד העולם" (שמפורש כאן לא במובן של "לנצח נצחים" אלא ככדור הארץ). החיבור בין "הר ציון" ל"ירושלים" מאפשר את הזרימה של "הברכה חיים" והוא עמוד התווך של המערכת שמאפשרת את השפע, כלומר, הוא עמוד התווך של האד"ם. אך החיבור בין ציון לבין ירושלים תלוי על פי הקבלה בהיות ירושלים "עיר הצדק". כאשר שורר אי צדק בעיר הקודש, החיבור בין ציון לירושלים ניתק, ובמקום שפע של "הברכה חיים", כוחות רעים של טומאה משתחררים ופוגעים בתושבי ירושלים ובכל העולם. במצב הזה, "נחרב הר ציון". כלומר, חורבן הבית אינו תיאור של חורבן בית המקדש אלא תיאור של החורבן שנובע מאי צדק בירושלים. חורבן הבית הוא ניתוק הקשר בין ציון לבין ירושלים שמרסק את עמוד השדרה של האד"ם. כל פעם שמשפחה פלסטינית מגורשת מביתה עקב הרדיפה הגזענית של המדינה, כל פעם ששכונה נוספת הופכת יעד לטיהור אתני, כגון בטן אל-הווא ושייח ג'ראח, ותושביה נמקים תחת ענן של חרדה וייאוש, הר ציון נחרב מחדש וגוף האד"ם מבותר ומחולל. המקובלים מתארים את המצב האיום הזה כמצב של אובדן: ציון וירושלים מאבדים אחד את השני: צַדִּיק אָבַד לַצֶּדֶק וְצֶדֶק אָבַד לַצַּדִּיק. "צדיק" הוא שם של ציון, כי הכל תלוי בו ("צדיק יסוד עולם"). וצדק הוא שם של ירושלים, כי היא נועדה להיות "עיר הצדק". מכאן שבעת חורבן הבית (של משפחת רג'אבי, של משפחת סאלם, של כל משפחה ומשפחה), ציון וירושלים הם "האובדים". אבל יום יבוא וימומש חזון עיר עמים, וכל משפחות ירושלים, במזרח ובמערב, יהיו שמורים מפני כוחות ההרס הטמאים של מדינת ישראל ועמותות המתנחלים. ואז ציון וירושלים יתחברו מחדש, וישמח האד"ם במעשיו. ומכאן ניתן להבין את הפירוש הקבלי של המילים, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם (ישעיהו כז:יג). מי הם האובדים? צדיק (הר ציון) וצדק (ירושלים). הם איבדו אחד את השני וכך נתמלא העולם בשנאה ובאלימות. פירוש הביטוי "ובאו האובדים" הוא שהם ימצאו אחד את השני מחדש, כפי שמשורטט בחזון עיר עמים. אם כן, בעת הזו "וּבָאוּ הָאֹבְדִים" לאן? להשתחוות בהר הקודש (אל-קודס), שהוא הר ציון, המקום שממנו זורם השפע. בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם, כי ירושלים, כאשר היא עיר הצדק, היא הכלי שלתוכו זורם השפע, ומשם הברכה חיים עד העולם. כי זה כל האד"ם. עיר עמים אינה עמותה יהודית או דתית. אבל חזונה לירושלים אל-קודס מבטא את החזון היהודי הדתי הנשגב ביותר בעיניי.