###### ספר אור השכל חלק ו כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם, ורוצה להשלים שכלו עמה[^28] ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל[^29], צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו[^30], יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל, אשר הוא ממינו, ויפתור לו חלומותיו, ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים, ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל, ועצם מוחו זך, ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד. ואם לא ישיג דעתי, אל ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יכול. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת[^31], כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת, וידחנה מפני קבלתינו המושכלת, ויחשוב שקבלתו היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בלבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור ואם בהיר בשחקים, החשקים בשם[^32]. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל ענין נכבד, והיו לי שתי הדעות, ובחנתי ובחרתי לי הנכבדת[^33], וגם שמרתי הראשונה[^34]. וכל המתדמה לי ולדומים לי בזה העניין, בדלגו מעניין לעניין, ובהרימו דגל העניין הנכבד למעלה, יורם נסו ויתעלה דגלו מאת השם, וקורא אני עליו ודגלו עלי אהבה, אל תקרי דגלו אלא דלוגו... דע בני והבן כי אותיות השם הם ד', אהו"י, ונקרא בכללם אותיות ההעלמה[^1], על דרך [שמות ג, טו] זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור. ונאמר בקבלה[^2] 'לעלם' כתיב -- כלומר, שראוי להעלימו, ועל כן היו אותיותיו אותיות ההעלמה. זהו המובן לעם, אבל הנעלם אינו זה, כי לעלם הוא דבור משותף[^3] ועניינו האחד הוא ענין ההעלם, והשני הוא ענין המעלה, והוא שאותיות השם ראוי לעלם, כלומר לעלה אותם, והוא כמו להעלם למעלה הראויה. והעד על זה אמרו מיד 'וזה זכרי', שהורה שהאדם חייב להזכירו[^4]. וסוד 'לדר דור' מורה שכל דור ודור מתגלגל בשם לפי הזכרת שמו[^5], והפך ההזכרה שכחה[^6]... ואמנם בזה אודיע בו איזה אותיות הם שנתייחדו להיותם שם לו יתברך שמו. והוא שנאמר שהאותיות כולן כ"ב[^7], ובחר השם מהן כשהודיע זה לבעלי הלשון[^8] ד' אותיות, ובא להורות בם מציאותו. וראה שלא היה אפשר להורות על מציאותו המיוחד כי אם בשם מיוחד, וצוה את משרתיו הכהנים לברך בו את עמו המיוחד המובחר משאר אומות, כמו שנבחר שמו משאר אותיות, ואע"פ שכלן הן אותיותיו, כמו שכל האומות הן בריותיו[^9], וכאשר היה הוא מיוחד ושמו מיוחד, צוה להביא הברכה באמצעות שבט מיוחד מכל שבטיו, ואע"פ שכלן שבטיו מיוחדים. וכמו שהכל מיוחד, בחר ברכה מיוחדת[^10], ואם היא משולשת כמו ששמו אחד משולש, וכמו שעמו אחד ומשולש, כהנים לוים וישראל, וכולן ישראל, אבל אין כולם לוים, וכן כל כהן לוי אבל אין כל לוי כהן: #מלכויות #הזכרה #### הערות [^1]: כי הן נעלמות כשמופיעות כתנועות שלא מבטאים אותן. [^2]: "קבלה" כאן היא תלמוד. [^3]: יותר ממשמעות אחת. [^4]: רא"א מחדש דברים שלא היו מעולם. אמנם הגו את השם באותיות במקדש, אבל ההזכרה של רא"א יחודית, וזה העיגון שלו במקורות. רא"א לא חושב שהכהנים הזכירו את השם בדרכו. [^5]: אברהם לא בטוח מה זה, אבל אולי שהסיפור של כל דור ודור זה כמה שהוא יודע, כמה שהוא זוכר, זהו הסיפור הגדול, זהו המטא-סיפור. ומעניין לציין שכבר בתהלים מהללים את "שם ה'", למה מדברים על השם? למה מהללים את הא"ל ישר? השם עצמו מרכזי ביותר במקרא. [^6]: אם לא נעסוק בהזכרת ה' אז אנו שוכחים אותו. השכחה הזו היא סוג של מוות. במקום אחר הוא אומר שצריכים גם לשכוח את מה שזוכרים, אבל לא נכנסנו לזה עכשיו. במקום אחר הוא אומר ששכחה הגיעה עד הקצה שלו, ועכשיו רא"א, המשיח, מבשר על עידן הזיכרון, ההזכרה. מנין השם "הזכרה"? אברהם חושב שהמקור הזה של "זיכר", שכנראה קשור להזכרת השם באסלם. [זיכר (בערבית: ذِكْر, תעתיק מדויק: דִ'כְּר) הוא מושג באסלאם אשר משמעותו המילולית היא זֵכֶר, ומשמעותו השרעית היא זכירת והזכרת אללה, וכל מה שקשור אליו. הזיכר הוא אחת הפרקטיקות החשובות ביותר באסלאם, ולרוב נעשה באמצעות חזרה על מנטרות קצרות או חזרה על שמותיו של אללה, במחשבה או בדיבור. באופן מסורתי, המוסלמים נוהגים לספור את השמות של אללה או את המשפטים עליהם הם חוזרים על מחרוזת של חרוזי תפילה, או על אצבעות היד הימנית]. [^7]: [אהו"י גמטרא כ"ב. צריכים לזכור שרא"א רואה באותיות גם מספרים. אותיות אהו"י טומנות בחובן את כל כ"ב האותיות.] [^8]: [כלומר, לבני אדם, שהם מדברים בלשונות.] [^9]: [רא"א מאמין שהעם היהודי הוא העם הנבחר. בכל מישור של מציאות צריכים לבחור בנציג שמייצג את הנבחרות. יש צורך לבחור. כמה שאני רוצה לדבר בשפה, אני חייב לבחור באותיות מסוימות ליצור מילים.] [^10]: [ברכת כהנים מאד חשובה לרא"א, כתב עליה ספר. כי הכהנים היו אומרים את השם המפורש.]