###### ספר החשק, חלק ב', סימן ד' (עמ' ס' במהדורת גרוס) >אשר כל אדם חי וכל חי מרגיש מתנועע מרצונו תנועה מקומית בשש קצות או בדמות מקומם רב או מעט, כלומר שברצונו ויכולתו הוטבע כל חי לעלות לעלייה בדמות מעלה, ולרדת לחבר בדמות מטה, וללכת לפנים דרך פניו, ולשוב לאחוריו דרך אחוריו, ולנטות לימין לדרומו, ולנטות לשמאל לצפונו... ###### ביאור **אשר כל אדם חי**. במדע של ימי הביניים קיימים ארבעה סוגים של היש: דומם (כמו אבן) , צומח (כמו צמח), חי (כמו בעלי חיים ובני אדם) ומדבר (כמו בני אדם). בקטע לעיל, אבולעפיה מסביר שלהיות "חי" זה לנוע באופן רצוני בששת כיווני העולם: מעלה, מטה, קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. > וכאשר שתפו והבדילו לאדם עניין החיים אשר הוא עצמותו המניעו לפי טבעו, נמצא בו עוד כח נוסף המבדילו מכל בעלי חיים. והוא הדבר הנקרא דבור, ובעבורו נקרא האדם בשם מוסכם. ואשר הסכים לקרוא את האדם בשם מדבר לא הסכים זה על דבורו הנמצא יוצא מחמשת מקומות הפה, אך הסכים על הכח המביאו לדבור, אשר הוא הדבר המקבל הדבור מחוץ ומפנים. [...] ###### ביאור **וכאשר שתפו והבדילו לאדם עניין החיים.** האדם הוא כלול בקטגוריה של "החי" יחד עם בעלי החיים, אך האדם גם נבדל מבעלי החיים בגלל כח הדיבור שבו. לכן, האדם מוגדר במדע של ימי הביניים, המבוסס על פרשנות לאריסטו, כ-"חי מדבר", כלומר, האדם הוא סוג "מדבר" בתוך הקטגוריה הכללית של "חי". אבולעפיה טוען שהמשמעות של "דיבור" בהקשר הזה אינה דיבור פיסי באמצעות הפה או שפה מסוימת, אלא "הכח המביאו לדבור", כלומר, התכונות הנפשיות-תודעתיות שמאפשרות לאדם לדבר. **אשר הוא הדבר המקבל הדבר מחוץ ופנים.** נראה שכוונת אבולעפיה לומר שהכוח שמאפשר לאדם לדבר הוא כוח שמצוי ביחסי גומלין בין האדם לבין אנשים אחרים ("מחוץ") לבין עצמו ("ומפנים"). כוח הדיבור נובע מתוך שיח בין האדם לבין הסובבים אותו ובין האדם לבין עצמו. > רק הדבר הוא כמו שאגיד, וזה כי האדם אינו אדם באמת, כי אם מצד צורתו הפנימית והוא הכח הנקרא נפ"ש ונשמה וחיה ורוח ויחידה. והשמות הרבים הושמו לה כדי להודיע מהותה ולא תושג עצמותה כי אם לעצמה. ולא תפעל היא בעצמותה עד שתקבל דבור מזולת מעלתה באמצעות הכלים אשר בין שתיהם. והפועל אשר תפעל בה זולתה היא כדמות הכנה שמכינה אותה ומסירה את מונעיה מלפניה, עד שתוכל היא לקבל הכח הפנימי השופע עליה תמיד בלא זמן. והוא הדבר הנקרא אצל המקובלים רוח מרוח הקדש, שגם היא רוח הקדש. והחוקרים מהאומות קוראים לזה הכח שכל שופע מהשכל הפועל, והכל כונה אחת, ואין בינינו ובינם אלא שנוי שמות. ###### ביאור **וזה כי האדם אינו אדם באמת, כי אם מצד צורתו הפנימית.** אבולעפיה מסביר שמה שהופך את האדם לאדם הוא הכוח הפנימי שמאפשר לו לדבר. אי אפשר לתפוש את הכוח הזה במילים, וגם לא להגדיר אותו, כי הוא נפלא מבינת האדם (או בניסוח של אבולעפיה לעיל, "לא תושג עצמותה כי אם לעצמה"). אך בכל זאת כדי "להודיע מהותה", המסורת מכנה את הכוח הזה בשלל שמות: נפש, נשמה, חיה, רוח ויחידה. אבולעפיה אומר שכל השמות האלה מתיחסים לרוח שהיא חלק מרוח הקודש. והוא מסביר עוד שרוח הקודש אצל היהודים זהה למה ש"החוקרים מהאומות" קוראים "השכל הפועל", שהינו מונח הלקוח מן הפילוסופיה של הרמב"ם והוגים אחרים באסכולה שלו.