מרכזיותה של השכינה והדגשת היותה כוללת כול ניכרת גם בהעמדתה ככוליות מוערכת הטבע. מערכת חלוקה של הטבע לדומם, צומח, חזי ומדבר, לצד חלוקות טקסונומיות נוספות של מערכת החי כגון עופות, חיות, דגים ועוד, רווחות בימי הביניים. בדרשות אחדות בעל התיקונים מגדיר את השכינה כמצויה בכל אחת ואחת מן המערכות. השכינה שולטת ונוכחת בשלל מופעי המציאות, ובמובן זה היא מוצגת כמציאות כולה. הגדרה זו מחזקת את רצונו להציגה לא רק כאספקט זה או אחר או כיישות חסרה או חלקית, אלא כמלאות עצמה. [...] השכינה ניכרת ביכולתה להשליך עצמה על המציאות ועל מופעיה השונים ולהתמזג עמם, כזיקית המחליפה צבעיה. התגוונות זו היא מפתח להבנת דמותה אשר מסמנת את ריבוי המופעים במציאות והגיוון שבה. על פי הזמנים והתפקידים המשתנים היא שולטת בכול ועל כן אין פעולה או ברייה שאינה מיוחסת לה. הטענה כי השכינה "אתקריאת" כך או כך, החוזרת על עצמה בכל הקטעים שציטטנו, מעלה על נס את יכולת האדפטציה והמניפסטציה שלה. ריבוי פניה כה עקרוני עד כי בעל התיקונים דורש עליה את המונח רב המשמעות 'מעשה מרכבה' בהציגו אותה כמערכת אלוהית מורכבת ורבת פנים. [...] התלבשותה של השכינה בכל ברייה וברייה, ובפרט באדם החביב עליה מכל בריות, מזכירה את רעיון ההתלבשות של אין סוף בספירות. גם היא פועלת בהם ובו - באדם לעשות פעולותיה. המרכבה מבחינה זו היא מבנה מרובע, ארכיטיפי ו"מורכב' - המציג ריבוי אינסופי והתחלפות דינמית של מופעים. השור, הנשר, האריה והאדם מייצגים כולם גילויים שונים שהשכינה "רוכבת' עליהם או מתלבשת בהם. מכיוון שעל פי התיאור המקראי כל פרצוף במרכבה כולל בתוכו ארבעה פרצופים, הרי שיש לראות בדימוי זה מבנה המעלה את עצמו בריבוע ומכאן למערכת בלתי מוגבלת של מופעים. מופעיה המרובים של השכינה מעוררים שאלה חשובה והיא קשריה עם כוחות הרע: אם היא אכן כוללת את הכול, מהי זיקתה לכוחות הרע? אל מול חשש מזיהויה של השכינה עם פניה השליליות של המציאות, שב בעל התיקונים ומדגיש כי יכולתה לפעול דרך רמות המציאות השונות - אינה חסרת אבחנה. השכינה יודעת להבדיל בין טוב לבין רע - בין המוח והפרי לבין קליפות הסטרא אחרא. האדפטציה שלה נעשית בשום שכל, ויודעת היא לברור את התוך מן הקליפה. באופן זה מגן עליה בעל התיקונים מפני גישות העלולות לזלזל בה בשל קשריה עם הכול.